קיבוצניק בביירוית
פסטיבל ביירוית
רשמים מהפסטיבל - כתב דוד עורי, 1994
הנה גמלה בליבי ההחלטה לנסוע לגרמניה לעיר ביירוית (בגודל נתניה), שבית האופרה של ריכרד וגנר ממוקם בה מאז 1876. את הנסיעה עשיתי עם ידידי הטוב מתקופת נעורי, אברהם הפילוני.
למי שאינו אוהד מוזיקה זאת, או שיש לו בעיות עם וגנר – קל לותר. אך כחובב וגנר מושבע מאז גיליתי את צליליו, בשנות ה-50 המוקדמות מעל גלי הרדיו (במקרה) ומעל גבי תקליטי 78 (לא במקרה) וכמובן מתווים, ידעתי, שיום יבוא ואפקוד את המקום, כמוזיקאים אחרים.
הנחתי, אם כן, לוויכוחים אודות וגנר הנאצי (נאצי? הוא מת ב-1883...) ומי אוהב אותו (ואת בטהובן!) בתקופה הנאצית, ואודות גרמניה בכלל, והזמנתי כרטיסים ללא תקוה, לכן הזזתי קצת פרוטקציה להשיגם (כן – זו בעיה!), ונחתי עם ידיד נעורים, אברהם הפילוני, באזור פעולתם של באך, מנדלסון, שומאן, ליסט, דירר, גטה ווגנר כמובן. ההלם הגדול ביותר היה גל חום שפקד בדיוק את אירופה וחוסר המזגנים בגרמניה (גם במכוניות), ולאו דווקא הסדר, הניקיון והמשמעת של התושבים.
לא אכנס להסברים על תולדות וגנר, יצירותיו וביירוית. הכל כתוב בספרים. אזכיר רק שמיטב המנצחים, במאים, זמרים ויתר עושי האופרה מכל העולם מבצעים פעם בשנה במקום זה אופרות של וגנר בלבד, עם מסורת מדוקדקת ובפיקוח יורשיו של המאסטרו: כיום זה הנכד בן ה-76 – וולפגנג וגנר.
בית האופרה של וגנר "פסטשפילהאוס" בביירוית
התזמורת מורכבת מחברי מיטב התזמורת של גרמניה, וכולם רואים בהשתתפותם – כבוד גדול.
והנה בסופו של דבר מגיע הרגע ששנים כה רבות חלמת עליו, ואתה יושב במקומך על היציע, מעל האולם הבלתי ממוזג, דומה למדרון של הר, מתחתך תאים מלאים והאולם, ומעלייך הגלריה, ובדיוק אתה רוצה לקלל, כי עמוד ענק מסתיר לך את שדה הראיה, אך ברגע שהתיישבת ונשענת לאחור בנוחיות, העמוד מסתיר רק את הקיר שלצד הבמה! ומי צריך קיר? אתה רואה את כל הבמה כולה (אלא אם כן מתיישב לפנייך איזה ענק או איזו בעלת איזה תסרוקת מגדל אייפל) ואפילו המעקה של היציע "נגמר" בדיוק מתחת לבמה.
ולשווא תחפש את התזמורת ואת המנצח: וגנר דאג שלא תבזבז את חוש הראיה על קרנן ההופך קרן להוציא רוק, או על כנר מגרד פדחת (אם יש לו זמן לזה, ועל פי רוב אין לו) והתזמורת כולה, עם המנצח מושקעים באלכסון בבור אקוסטי לפני הבמה ולא מתחתה!
ולא לשכוח: בתזמורת של וגנר מנגנים 100-200 איש! אורך הבור מן המנצח ועד הקצה- 15 מטר! עומקו יורד ל-3.5 מטר, ורוחבו כ-25 מטר.
עם השמע הצלילים הראשונים – נדמה לך שצריך קצת "להגביר את הווליום" – אך ברגע שהזמר הראשון פותח את פיו – אתה נוכח, שהבלנס בין הבמה והתזמורת הינו האידיאלי ביותר שיכול להיות, ואתה מבין שהנך בבית האופרה הטוב ביותר בעולם.
את כל זה כמובן ידעתי מקריאה, אבל במציאות זו חוויה נפלאה. מכיוון שאין אנו זקוקים ל"ביקורת" על הצגות אלו, וגם בביירוית לא מצפים לכך (הגם שהם לא מעל הביקורת...) אסתפק בסקירה ובחוויות.
ההצגה הראשונה שראיתי "ההולנדי המעופף" בניצוחו של פיטר שניידר ובבימויו של דיטר דורן, הייתה באורך שעתיים וחצי (כולל רבע שעה של מחיאות כפיים ורקיעות רגליים) רצופות של הנאה מביצוע מעולה, יפה וחכם ליצירה נהדרת זו, הדרמה הווגנרית האמתית הראשונה.
למחרת עלה על דוכן המנצחים דניאל בירנבוים שלנו, לביצוע מהמם ביופיו של "טריסטיאן ואיזולדה", בבימויו של היינר מולר. זו הדרמה הפסיכולוגית הלוהטת ביותר של וגנר, שהיא ציון דרך בהיסטוריה המוזיקלית. הפעם העסק לקח כולל הפסקות 6 שעות תמימות, אך כל כך יפות, שכואב הלב כשזה נגמר...
מעתה – זה היה הזמן הכללי של ההצגות: מ-16:00 עד 22:00-23:00. הקו הכללי של התפאורות והתלבושות כיום מאוד מודרני וסמלי, התאורה – פלא אחד גדול, אך מעל לכל כמובן המוזיקה המרטיטה ובערב זה – זורמת במעוף שבירנבוים הובילה בכח איתנים, ובסיומה אני מודה ואינני מתבייש – בכיתי. (טוב – קצת...)
מהדרמה השלישית שלנו "פרסיפל" יצאנו המומים לחלוטין. ג'וזפה סינופולי ניצח על יצירתו האחרונה של וגנר – דרמה דתית חגיגית – באיטיות ההולמת את היצירה. מעמדים מרגשים, מוזיקה מפוארת, שוב תאורה מדהימה, והפעם בימוי שליו של הנכד – המנהל את כל הפסטיבל – וולפגנג וגנר.
ועוד משהו ששייך לעניין: תשיעיית מתכת ממש כמו בקונצרט, המורכבת ממוטיבים של היצירה באותו ערב.
ושלוש דקות לפני ההתחלה נכבה האור הגדול באולם, ובדיוק בזמן (16:00) אתה יכול לכוון את שעונך: חושך מוחלט, שקט מוחלט של חצי דקה, כל 18 הדלתות נעולות, והמבוא (או הפתיחה) מנוגן בחשיכה!
אינך מבזבז על בדיקת הכובעים, תוכניות וקירות – אתה מאולץ להקשיב למוזיקה, להכנס לאוירה ובגמר המבוא, עינייך כבר התרגלו לאפלולית ואתה מבחין בפרטי הבמה גם בתאורה "האפלה".
בזה גמרנו את שלוש הדרמות "האנושיות" של וגנר המוצגות בעונה זו, ופנינו לאולם המיתולוגיה במחזור האופראי הגדול בהיסטוריה: "טבעת הניבלונגים". נטו כ-18 שעות מוזיקה.. בארבעה ערבים.
בערב הראשון מוצג המבוא: "זהב הריין" רק שעתיים וחצי ברציפות... הפעם על דוכן המנצחים לכל המחזור ג'יימס לויין. והתזמורת הענקית מפיקה בניצוחו מעיין "סימפוניה פסטורלית": העלילה רצופה תאורי טבע מדהימים ביופיים ועל טהרת המוזיקה האבסולוטית, בלי אפקטים. התזמורת מבהיקה ובורקת בשעה שאתה שומע מתוכה מפכפוכי נחלים ועד תנועת נהרות, מרוח קלילה ועד סערות ברקים ורעמים, מדימויי נופים פראיים דרך מרחבים ירוקים ועד למעמקי האדמה הלוהטים וכלה בקשת מוזיקלית מרהיבה המסיימת את "זהב הריין" ב"כניסת האלים לולהלה".
על הבמה תפאורה מודרנית מוארת בתאורה ממוחשבת, רוויות בטריקים בימתיים נפלאים, מופעלים אף הם דרך המחשב על ידי 40 מכונות שונות, והכל שופע רעיונות בבימוי של אלפרד קריכנר.
אינך שבע מלקלוט עוד ועוד צבע, תנועה ומעל לכל מוזיקה בצירוף אסטטי מופלא.
בער הבא מועלה "הוולקיור", הדרמה הפופולרית והמוצגת ביותר בנפרד מהמחזור, גם מכייון שמופיעות בו דמויות "אנושיות" הקשורות אמנם באלים, אך מתנהגות כבני אדם: אוהבים, שונאים – וגם מתים...
יצירה זו כוללת בתוכה "דהרת הוולקירות" המפורסמת מאוד, שפלשה גם לעולם הקולנוע, כגון: שמונה וחצי ו"אפוקליפסה עכשיו", ובסיומה את "קסמי האש" בה כל הבמה "עולה בלהבות" כאשר ווטן – אביה של ברונהילדה – מקיפה בחומת אש. אמנם המוזיקה אינה זקוקה לאש החיה – אך כשהיא בכל זאת הולכת איתה – אנו רק מרוויחים.
למחרת – אין הצגה – ואשים פעמיי ללייפציג, "להחליף" מלחין ורשמים.
אדווח.
אגב, הבקרים פנויים כמובן, והבוקר ביקרתי בבית הקברות היהודי בביירוית. כן – יש שם כזה. זהו בית קברות ישן, גדול, ושירת את יהודי כל אזור בוואריה עד למלחמה.
מה אגיד לכם, בית קברות ירוק כזה טרם ראיתי: צמחייה עבותה מכסה את הקברים וחלק גדול של המצבות, את השבילים, את השערים הנעולים ואת בית הלוויות הסגור, אשר דרך חלונותיו רואים עזובה עצומה. בקיצור המקום שומם, עזוב, אינו מטופח ובעצם נעול. אנו נכנסנו לאחר שטיפסנו מעל לחומה... ויש גם בית כנסת בביירוית, שגם הוא נעול ומהמסעדה השכנה מסרו, שכבר שנים לא ראו שם מישהו.
אין בביירוית קהילה יהודית כיום. תזכורת עצובה לאירופה הישנה.
והנה הגיע הערב של היום הפנוי, ואני מקשיב בחדרי באוזניות לקנטטה של באך שמשדרים בתחנה מקומית, וכולי עדיין בלייפציג בה ביקרתי הבוקר, וישבתי נפעם ורועד בכל אברי גופי בכנסיית סנט תומס בה פעל ויצר באך בשנות כהונתו במקום. היום – הוא גם קבור בתוך הכנסייה.
אפילו בבית וונפריד ביירוית, המוזאון שהיה ביתו של וגנר – לא התרגשתי כמו בכנסייה של באך. זו הרגשה נעלה להיות במקום בו רוחו של גדול המלחינים עדיין מרחפת.
לא אשכח בקור הזה, מה עוד, שהבאתי עמי דיסקים מיצירותיו, המבוצעות על שני האורגנים (לא אורגינליים) שבכנסייה ע"י הקנטור של היום.
כנסיית תומאס
קברו של באך
טוב, נחזור לטבעת, והגענו לזיגפריד, הגיבור הגואל אשר יחזיר את טבעת הזהב המסמלת את השלטון על העולם לבנות הריין, שמהן שדדו אותה הניבלונגים. את זיגפריד שר ושיחק מצוין וולפגנג שמידט, בעל הטנור האדיר, ובתפקיד התובעני של ברונהילדה שרה דבורה פולסקי האמריקאית, ושניהם גילמו נפלא את הדמויות הוגנריות המפורסמות.
הדרמה האחרונה, אשר מבוצעת בדרך כלל רק יחד עם המחזור כולו כמו הפעם, הנה "דמדומי האלים".
תפסנו חניה בשלוש הלכנו לאולם וחזרנו לרכב בסמוך לחצות. יום עבודה... גם דרמה זו מסתיימת באחד משיאי וגנר: את זיגפריד הרגו ברמאות ומקנאות, וברונהילדה רוכבת לתוך אש המוקד עליו היא שורפת את גופתו, גם הולהלה – האולימפוס הגרמני – ניצת ונשרף ברוב הדר.
נהר הריין עולה על גדותיו, משמיד את "הרעים", בנות הריין מוצאות את הטבעת, העולם מטוהר, האהבה מנצחת, הטבע חוזר לשלוות ראשיתו כשהזוהר האדום מסמל את שלוות האלים.
רומנטי? בוודאי, הרי זה נכתב בשיא הרומנטיקה, ואחרי שיורד המסך, נשמע האקורד האחרון הנפלא והארוך עוד שניות רבות, ולאחריו דממה, ואיזו דממה! שניות ארוכות עוברות עד ש-1925 הצופים ההמומים מתעטשים ומתחילה "הצגת הסיום" של כל המשתתפים (הרמות מסך) לפי בימוי מיוחד, ולפי סדר מסוים וכל אחד זוכה ל"ברוו" שלו.
שוב חושך באולם, המסך נפתח – ועל הבמה כל משתתפי ההצגה, בסדר מופתי, המנצח, הבמאי, מנצח המקהלה, כל הסוליסטים, המקהלה, הניצבים והתזמורת עם כליה!!! מראה מרגש.
הם עומדים 2 דקות תמימות ללא תנועה והקהל עומד ומוחא כפיים ורוקע ברגליים על רצפת העץ, המצלמות מבזיקות.. לא הייתי היחיד שהגניב פנימה מצלמה, כי הכנסת מצלמות, טייפים, טלפונים ושעונים מצפצפים – אסורה בהחלט!
ואין מחיאות כפיים קצובות ותובעניות כמו אצלנו והכרטיסים נשארים למזכרת, כי לא תולשים ביקורות ולא מנקבים. מקומות עמידה אין, כל המקומות תפוסים, ואיש איינו מתפלח כי פשוט יתגלה מיד...
עוד מילה על המסביב: לכבוד הערב האחרון ענבתי עניבה שהביא לי ידידי אברהם הפילוני, אך פרט לזה הסתובבתי בתוך כל "תצוגת האופנה" שלפני וסביב ההיכל בחולצה יפה אך פתוחת צווארון ובסנדלים... היה לי נוח בין כל השמלות שעולות ודאי יותר מהכרטיסים היקרים ביותר.
זהו. תמה הגשמת חלום. גם זה קורה.
מחר בבוקר נתחיל להתקרב לארקיע שלנו – לא לפני שנעיף מבט אחרון בהיכל, ובקהל של 7:30 בבוקר, שכבר תופס מקום בתור מיוחד של מבקשי כרטיסים, עם שלטים, שלפי מה שאנו כבר יודעים - יישארו בחוץ...
בדרך נרכין ראש מול קברם של דבוזק וסמטנה בפרג, והיידה הביתה לאשה ולנכדים!
כן – גם לעבודה...
שלכם בכבוד,
דוד עורי