דוד עורי

דוד עורי, איש בית אלפא, זכה בהילה מיוחדת במינה: העשייה המוזיקלית רבת הפנים יצרה סביבו אקלים של פעלתנות מתמדת. הפתיחות שלו לארבע רוחות שמי המוזיקה לוותה ברגישות ובאכפתיות כאחת. בשל היותו פצצת כישרון ואנרגיה הוא חיבר יצירות, הלחין שירים, לימד הרבה ואף ניצח על הרכבים ועל תזמורות.

 

דרכו של דוד אל לבם של בני הנעורים כללה את הוראת שירי להקות הפופ, והוא יצר מתודולוגיה שלמה "כיצד לקרב את התלמיד אל הקלאסיקה והרומנטיקה דרך 'החיפושיות' וה'פינק פלויד'.

 

האופטימיות והרוח הטובה לא נטשוהו בכל שנות העשייה, אך תעצומות הנפש היצירתיות, שהניעו אותו, "זכו" ב"דלק" איכותי - זיוה לבית שבדרון, תבדל"א.

 

הסיפור של דוד מתחיל ב-1934 בבודפשט, הונגריה. עד 1944 יהדות הונגריה "הנאמנה" קיוותה, שהנשיא הורטי "לא יסכים" להיטלר לפגוע ב"יהודים שלו". המציאות טפחה על פניהם, וב-19.3.44 הוא הודח מן השלטון.

 

בתחילת אפריל האימא מרגלית נלקחה לברגן בלזן ועקבותיה אבדו. דוד בן העשר עם אביו דב לדרר הצליחו לשרוד את אימי המלחמה, עלו ארצה באונייה "כנסת ישראל". לאחר שנה בקפריסין הגיעו למחנה עתלית. משם הובילה דרכם לאזור תל אביב. הנער גילה את צפונות המוזיקה ו"התפלח" לכל קונצרט ראוי.

 

צה"ל קרא לו, והוא התקבל לחיל הקשר. לימים, איתותי שפת המורס הפכו לשפה נוספת השגורה בפיו. אהבת הצלילים הובילה אותו למכון המוזיקה ב"אורנים". שני מורים מיתולוגיים הרביצו בו תורה: פרפסור אבל ארליך ז"ל, שהוביל אותו בשביליה הנסתרים של הקומפוזיציה, ופרופסור יצחק סדאי, יבדל"א, שהעניק לו ידע בהרמוניה ובקונטרפונקט. תוך כדי הלימוד הוא חיבר את יצירתו הראשונה - "הארי והשועל" לקול ולפסנתר (1959). בפרץ של יצירתיות, בשנת לימודיו האחרונה (1960), חיבר עורי עוד חמש (!) יצירות.

 

בתוך זמן קצר הוא התבלט בכישרונו, ביכולתו הפדגוגית ובהומור הטבול בקמצוץ ציניות קלה.

 

אישיות הקורנת מגנטה אליה חיש מהר את זיוה. בתוך זמן קצר דוד נשא אותה לאישה והצטרף אל "שבטה" בבית אלפא. בד בבד עם בואם לעולם של הילדים דן, ענבל וניר, הפך דוד ל"אורים ותומים" בנושאי הנחלת המוזיקה לדורות הצעירים.

 

הוא לא "נעל את עצמו" בד' אמות המוזיקה ה"רצינית", כי אם חיפש ומצא נתיבי הוראה, תוך כדי הליכה בדרכים לא מסורתיות ולא מדושדשות.

 

תמיד היה "חייל ממושמע" של ועדות התרבות וצוותי החג; עיבד שירים רבים להרכבים שהיו תחת ידו, ניצח על המקהלות ו"גילה" מוזיקאים רבים וידועים עוד כשהם "לא ידעו שהם כאלה". במשך שבע שנים תמימות היה הרוח החיה של "הגלבוזמר" - פסטיבל המוזיקה של המוסד "גלבוע".

 

מטלה רדפה מטלה, יוזמה רדפה יוזמה, ורק השמים היו הגבול; ניצוח על תזמורת בני הקיבוצים, על מקהלת בני הקיבוצים ועוד. עורי הפך לרכז מדור המוזיקה בקבה"א והקפיד על מדיניות הדלת הפתוחה לכול - מורים למוסיקה, סטודנטים, עולים חדשים, מלחינים צעירים ובוגרים כאחד. נושא, שריתק אותו במיוחד, היה חיבור מוזיקה לקולנוע תוך יצירת תמהיל בין האמצעים האלקטרואקוסטיים לבין ההצללה התזמורתית.

 

הנכדים לא בוששו להגיע, ועמם דברי ההוקרה למלחין ולמורה הנבוכים.

 

בנובמבר 2009 נכלל שמו בספר "יקירי אקו"ם". אליס טישלר המוזיקולוגית בחרה לכלול את דוד עורי בספרה המונומנטלי "ביבליוגרפיה של 103 מלחינים ישראליים" (הוצאת "הרמוניה פארק", מישיגן, ארה"ב) 2011.

 

אט אט הגיל נתן בו את אותותיו, אך דוד לא נכנע ל"איתני הטבע". אמנם השינוע הפך למורכב יותר, אך דוד המשיך לספר ולהשמיע בבתי האבות השונים באזור.

 

כתב - מאיר מינדל

לזכרו של דוד עורי

אתר הקיבוצים