פסטיבל ביירוית

התזמורת מורכבת מחברי מיטב התזמורת של גרמניה, וכולם רואים בהשתתפותם – כבוד גדול.

והנה בסופו של דבר מגיע הרגע ששנים כה רבות חלמת עליו, ואתה יושב במקומך על היציע, מעל האולם הבלתי ממוזג, דומה למדרון של הר, מתחתך תאים מלאים והאולם, ומעלייך הגלריה, ובדיוק אתה רוצה לקלל, כי עמוד ענק מסתיר לך את שדה הראיה, אך ברגע שהתיישבת ונשענת לאחור בנוחיות, העמוד מסתיר רק את הקיר שלצד הבמה! ומי צריך קיר? אתה רואה את כל הבמה כולה (אלא אם כן מתיישב לפנייך איזה ענק או איזו בעלת איזה תסרוקת מגדל אייפל) ואפילו המעקה של היציע "נגמר" בדיוק מתחת לבמה.

ולשווא תחפש את התזמורת ואת המנצח: וגנר דאג שלא תבזבז את חוש הראיה על קרנן ההופך קרן להוציא רוק, או על כנר מגרד פדחת (אם יש לו זמן לזה, ועל פי רוב אין לו) והתזמורת כולה, עם המנצח מושקעים באלכסון בבור אקוסטי לפני הבמה ולא מתחתה!

ולא לשכוח: בתזמורת של וגנר מנגנים 100-200 איש! אורך הבור מן המנצח ועד הקצה- 15 מטר! עומקו יורד ל-3.5 מטר, ורוחבו כ-25 מטר.

עם השמע הצלילים הראשונים – נדמה לך שצריך קצת "להגביר את הווליום" – אך ברגע שהזמר הראשון פותח את פיו – אתה נוכח, שהבלנס בין הבמה והתזמורת הינו האידיאלי ביותר שיכול להיות, ואתה מבין שהנך בבית האופרה הטוב ביותר בעולם.

את כל זה כמובן ידעתי מקריאה, אבל במציאות זו חוויה נפלאה. מכיוון שאין אנו זקוקים ל"ביקורת" על הצגות אלו, וגם בביירוית לא מצפים לכך (הגם שהם לא מעל הביקורת...) אסתפק בסקירה ובחוויות.

 

ההצגה הראשונה שראיתי "ההולנדי המעופף" בניצוחו של פיטר שניידר ובבימויו של דיטר דורן, הייתה באורך שעתיים וחצי (כולל רבע שעה של מחיאות כפיים ורקיעות רגליים) רצופות של הנאה מביצוע מעולה, יפה וחכם ליצירה נהדרת זו, הדרמה הווגנרית האמתית הראשונה.

למחרת עלה על דוכן המנצחים דניאל בירנבוים שלנו, לביצוע מהמם ביופיו של "טריסטיאן ואיזולדה", בבימויו של היינר מולר. זו הדרמה הפסיכולוגית הלוהטת ביותר של וגנר, שהיא ציון דרך בהיסטוריה המוזיקלית. הפעם העסק לקח כולל הפסקות 6 שעות תמימות, אך כל כך יפות, שכואב הלב כשזה נגמר...

מעתה – זה היה הזמן הכללי של ההצגות: מ-16:00 עד 22:00-23:00. הקו הכללי של התפאורות והתלבושות כיום מאוד מודרני וסמלי, התאורה – פלא אחד גדול, אך מעל לכל כמובן המוזיקה המרטיטה ובערב זה – זורמת במעוף שבירנבוים הובילה בכח איתנים, ובסיומה אני מודה ואינני מתבייש – בכיתי. (טוב – קצת...)

 

מהדרמה השלישית שלנו "פרסיפל" יצאנו המומים לחלוטין. ג'וזפה סינופולי ניצח על יצירתו האחרונה של וגנר – דרמה דתית חגיגית – באיטיות ההולמת את היצירה. מעמדים מרגשים, מוזיקה מפוארת, שוב תאורה מדהימה, והפעם בימוי שליו של הנכד – המנהל את כל הפסטיבל – וולפגנג וגנר.

ועוד משהו ששייך לעניין: תשיעיית מתכת ממש כמו בקונצרט, המורכבת ממוטיבים של היצירה באותו ערב.

ושלוש דקות לפני ההתחלה נכבה האור הגדול באולם, ובדיוק בזמן (16:00) אתה יכול לכוון את שעונך: חושך מוחלט, שקט מוחלט של חצי דקה, כל 18 הדלתות נעולות, והמבוא (או הפתיחה) מנוגן בחשיכה!

אינך מבזבז על בדיקת הכובעים, תוכניות וקירות – אתה מאולץ להקשיב למוזיקה, להכנס לאוירה ובגמר המבוא, עינייך כבר התרגלו לאפלולית ואתה מבחין בפרטי הבמה גם בתאורה "האפלה".

בזה גמרנו את שלוש הדרמות "האנושיות" של וגנר המוצגות בעונה זו, ופנינו לאולם המיתולוגיה במחזור האופראי הגדול בהיסטוריה: "טבעת הניבלונגים". נטו כ-18 שעות מוזיקה.. בארבעה ערבים.

בערב הראשון מוצג המבוא: "זהב הריין" רק שעתיים וחצי ברציפות... הפעם על דוכן המנצחים לכל המחזור ג'יימס לויין. והתזמורת הענקית מפיקה בניצוחו מעיין "סימפוניה פסטורלית": העלילה רצופה תאורי טבע מדהימים ביופיים ועל טהרת המוזיקה האבסולוטית, בלי אפקטים. התזמורת מבהיקה ובורקת בשעה שאתה שומע מתוכה  מפכפוכי נחלים ועד תנועת נהרות, מרוח קלילה ועד סערות ברקים ורעמים, מדימויי נופים פראיים דרך מרחבים ירוקים ועד למעמקי האדמה הלוהטים וכלה בקשת מוזיקלית מרהיבה המסיימת את "זהב הריין" ב"כניסת האלים לולהלה".

על הבמה תפאורה מודרנית מוארת בתאורה ממוחשבת, רוויות בטריקים בימתיים נפלאים, מופעלים אף הם דרך המחשב על ידי 40 מכונות שונות, והכל שופע רעיונות בבימוי של אלפרד קריכנר.

אינך שבע מלקלוט עוד ועוד צבע, תנועה ומעל לכל מוזיקה בצירוף אסטטי מופלא.

בער הבא מועלה "הוולקיור", הדרמה הפופולרית והמוצגת ביותר בנפרד מהמחזור, גם מכייון שמופיעות בו דמויות "אנושיות" הקשורות אמנם באלים, אך מתנהגות כבני אדם: אוהבים, שונאים – וגם מתים...

יצירה זו כוללת בתוכה "דהרת הוולקירות" המפורסמת מאוד, שפלשה גם לעולם הקולנוע, כגון: שמונה וחצי  ו"אפוקליפסה עכשיו", ובסיומה את "קסמי האש" בה כל הבמה "עולה בלהבות" כאשר ווטן – אביה של ברונהילדה – מקיפה בחומת אש. אמנם המוזיקה אינה זקוקה לאש החיה – אך כשהיא בכל זאת הולכת איתה – אנו רק מרוויחים.